<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"ו</h1>
<h2>דף ג:</h2>
תניא בפרק קמא דמכות (דף ג') המלוה חבירו בסתם אינו יכול לתובעו פחות מל' יום אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה. — הגה"ה, דאינה ברשות בעלים מלוה לחזרה ואפילו מלוה שהיא בעין ואם בא המלוה לחזור (של) [ול]תובעו אינה חוזר הילכך כיון דרשאי הלוה ליקח בהן סחורה מיד הויא ליה ברשותיה ואין המלוה יכול לחזור שהרי לא לכך הלוהו לקבל המעות בעצמו אלא מעות אחרים דמלוה להוצאה ניתנה ואינו חייב להעמיד בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו וברשות לוה קיימי אפילו לאונסין, עד כאן לשון תוספות בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ז).
המלוה לחברו וקבע לו זמן לפורעו אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לתובעו עד סוף הזמן בין במלוה בשטר בין שהלוהו על משכון בין מת הלוה בין מת מלוה וסתם מלוה ל' יום בין בשטר בין בעל פה בין על המשכון ואם התנה שיתבענו כל זמן שירצה יש לו לתובעו ביומו שתנאי ממון הוא. טען המלוה היום סוף הזמן שקבעתיך והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת הלוה נשבע היסת ואם היה שם עד אחד שהיום סוף הזמן הרי זה שבועת [התורה] כשאר כל הטענות, זה אומר חמשה ימים נשאר מן הזמן וזה אומר עשרה אומרים ללוה המתן עד סוף ה' ימים וישבע היסת שנשאר עוד ה' ימים, היתה המלוה בשטר וטען הלוה זמן קבעת לי נראה לרבי' משה שישבע בעל חוב היסת שלא קבע לו זמן ויטול מיד הלוה, עכ"ל המיימון [הלכות מלוה ולוה פרק י"ג ה"ה].
